אחרי פגישה עם משרד הבריאות לתכנית ה-4 שנתית

מההתחלה לא חשבתי שהסטאז' ילמד אותי משהו לבחינה הממשלתית בתזונה.

לא כי אני חושבת שהעבודה במחלקות של בית החולים, 

או ההתרוצצות בקופות החולים או בריאות הציבור לא חשובה.

היא לא תקדם אותי לפתור נכון שאלות בחינה ממשלתית בתזונה. 

רחוק מזה.

לא חשבתי כך כי גם באקדמיה לא הרגיש לי שמלמדים אותנו לפרקטיקה של המקצוע.

למדתי המון בתואר הראשון,

המון מדעים, המון תיאוריה.

בקושי הצלחתי להכניס עבודות מזדמנות תוך כדי המערכת העמוסה שיצרו לנו בלימודים של התואר הראשון.

קשה להיות סטודנט בארץ ועוד סטודנט למדעי התזונה.

קשה, ולא כי לא מלמדים אותנו את הפרקטיקה האמיתית בטיפול במטופלים עם בעיות תזונתיות כאלה ואחרות.

איך באמת מטפלים ולא יורקים עליו את התפריט הדל שומן שעליו לצרוך מעתה 

איך הופכים את הידע המדעי והמחקרים החדשים בנושא תזונתי מסוים לידי הנחיות פרקטיות שנוכל להשתמש בקליניקה שיום אחד נפתח.

ולא כי הדרישות להתקבל ובכלל תוך כדי התואר גבוהות

זו הצרה הכי קטנה שלנו בתחום,

יש לבוגרי התואר שלנו צרות גדולות מזה.

 

למשל, שהסטאז שלנו נמשך חצי שנה ואנחנו משלמים עליו שנה אקדמית מלאה,

המחיר שבוגר תואר ראשון במדעי התזונה משלם שערורייתי ביחס לבוגרי פרא רפואיים אחרים

גם במחיר לסטאז, בהיקפו ובזמן שהוא מתקיים מסיום התואר. 

שאין התחשבות משמעותית בעוד אספקטים של החיים, חתונה, היריון, לידה וילדים.

הרי הסטאז שלנו דורש הגעה מוכנים אליו, השקעה של התעדכנות בחומר העדכני בתחום, נסיעות בין עירוניות יומיות והגעה לכל מקומות ההכשרה על חשבונינו ללא הנחות של סטודנט, הצטמצמות כלכלית ולעיתים משפחתית כדי לעבור את התקופה הזו ללא הגדלות של המינוס, הגשת עבודות והצגתם וכל זה בזמן נוסף שלא נכלל כחלק מהכשרה המקצועית או התשלום עליה.

סטאזרים מקדישים את כל יומם ומרצם לסטאז',

אז לדוגמה, לאפשר לנו מקומות הכשרה קרובים למקום המגורים שלנו,

הגדלת מקומות ההכשרה בהתאם להרחבת מוסדות הלימוד וכמויות הבוגרים של התואר

הצמדת ההכשרה בסיום התואר הראשון ולא בממוצע בין שנה לשנתיים מסיום התואר בתחום

עשייה של חצי שנה רצופה להכשרה המקצועית ללא הפסקות של חודש-3 חודשים בין לבין

הטבה לתחבורה הציבורית ולמי שמגיע עם רכב לאפשר להחנות בחניון בית החולים ללא תשלום של מאות שקלים לאורך ההכשרה המקצועית, הטבות מס וביטוח לאומי לאותה התקופה,

זמן בתוך ההכשרה שיוקדש להכנת העבודות סיום וההגשה הנדרשים 

במקום לשלוח אותנו הביתה עם שיעורי בית רבים ודד ליין צפוף להגשה.

 

לעזור לאלו שמבינינו שהורים ולתת אפשרויות השלמה בימי שישי

או להישאר יותר שעות ביום אחר באותו השבוע אם הילד חולה.

להכיר בחופשים שיש בגן או בימים מיוחדים כמו חתונה, לידה, הנקות במהלך ההכשרה המקצועית.

להכיר בנו כסטודנטים ולא כתלמיד הכשרה מקצועית ללא זכויות והטבות שקיימות לסטודנטים.

כאלה דברים יעזרו לנו.

 

כדי להישאר בתחום,

לצאת להכשרה המקצועית ולסיים אותה מבלי לשבור חסכונות

אותו סטאז'ר צריך לעבוד עד גבול קריעה עצמית,

כי התשלומים להכשרה המקצועית, לנסיעות ולמציאות עבודה גמישה 

הם בלתי אפשריים ומשאירים אותנו עם חלק לא הוגן של ההתנהלות מסיום התואר ועד סיום ההכשרה המקצועית הכשרה שעלתה לנו בבריאות

שדוחקת אותנו

לקשה לעמוד בה לאורך תקופה של חצי שנה - 10 חודשים (תלוי מזל) 

 

על זה צריך להיות דיון.

אז עכשיו עם המגיפה העולמית אנחנו נדחקים מהשיח הכללי.

אבל זו צריכה להיות הדרישה שלנו ממשרד הבריאות. 

 

משרד הבריאות לא רוצה אותנו 

או לא רואה בנו ככוח מסוים

עוד לא החלטתי מה נכון.

 

מה שבטוח, חשוב שלא נתבלבל -

בין המחויבות שלקחנו על עצמנו כשבחרנו ללמוד את התואר הראשון, לקבל רישיון קליני ולעוף על עצמנו ועל המקצוע המהמם שלנו (לא פחות!) 

לבין דרישות לגיטימיות מהמשרד הבריאות על אופן ההכשרה המקצועית שלנו בתחום.

 

כדאי שנמנף את הביחד הזה לתוצאות משמעותיות ורציניות.

לא לפירורים כמו הגבלת מוסדות הלימוד, 

אלא לצעדים שיקלו עלינו, אלה שמסיימים את התואר הראשון במדעי התזונה,

אלו שממתינים להגרלה, אלו שממתינים להכשרה המקצועית, אלו שבהכשרה המקצועית,

אלו שממתינים בין ההכשרות המקצועיות (כי לרוב קיימות הפסקות בין לבין), אלו שממתינים למבחן הממשלתי בתזונה ואלו שממתינים לרישיון הקליני לאחר המעבר של הבחינה הממשלתית בתזונה,

שרוצים באמת לעבוד בתחום, לסיים את כל הסאגה הזו

ולהתקדם לעבר המקצוע,

בלי פאוזות בין לבין,

בלי מחסומים ורגלים שמרגיש ששמים לנו בכל התהליך,

בלי כל זה,

ללמוד את התואר, לעבור להכשרה המקצועית ולעבור את הבחינה הממשלתי בהצלחה!

ולא בתהליך שלוקח בין 5-7 שנים בממוצע.

ורד